ללמד את הילדים לדוג ולא לתת להם דגים

 אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו להיות חזקים, להגיב "נכון", לא להיות פראיירים, אבל בזה שניתן להם "נוסחא מנצחת לתגובה הנכונה " ייתכן שבמקום לחזק אותם החלשנו אותם…

אני אסביר:

 בכל גיל, הילד שלנו יתקל בקושי / בקשיים: מול חברים/ אנשים/ילדים אחרים. זה יתחיל בלחטוף לו צעצוע, דחיפות, נשיכות, מכות וממשיך בגילאים היותר גדולים בהתעלמויות, הערות מעליבות, שיצחקו עליו/ה ועוד שלל דברים לא נעימים שאינטראקציות חברתיות מולידות (וגם מלמדות, אם רק נאפשר ללמידה לקרות:).

 חשוב מאד שכהורים, לא נקפוץ לתת את כל משנתנו הסדורה בענייני "מה לעשות כשפוגעים בך" אלא נפתח את זה לאפשרויות! הכוונה היא לכל אפשרויות התגובה ולא רק אחת כדוגמת: "תחזיר בחזרה!" (ולהחזיר זו אופציה אבל רק אחת מהן:)), כי בחיים כמו בחיים, ולא משנה בן כמה אתה, מה שנכון לאדם X לא בהכרח נכון לאדם Y וכך מה שמתאים לאמא ומה שאמא הייתה עושה, יכול להיות שלא מתאים לילד – ואת זה בודקים על ידי שיתוף ופתיחת שיח עם הילד על אפשריות פעולה ותגובה בכל מצב שהחיים מזמנים. 

התפקיד שלנו זה לתקשר על העניין, לשוחח עליו, להראות לילד שיש לו תמיד גב ומי שמדריך אותו ומלמד אותו אבל ממקום שבו נעודד את הילד לפתח מחשבה ויצירתיות בעניין, כי ברגע המעשה (שדחפו אותו, הציקו לו, נשכו אותו וכו') אנחנו לא נהיה שם לידו ללחוש לו לאוזן מה הפעולה הנכונה בסיטואציה הזו (והרי המחר כבר מזמן לו את הסיטואציה הבאה, ומה יהיה אז?). 

אנחנו רוצים לתת לילד שלנו כלים ואפשרויות בעזרתם יוכל לנקוט בפעולה מבלי לקבוע לו מה נכון ומה לא נכון ולאפשר ללמידה בדרך לקרות, ולדימוי העצמי שלו ולביטחון העצמי לעלות. כי הילד שבא לאמא שלו ומספר לה שדחפו אותו או לא שיחקו איתו או העליבו אותו (ולנו ההורים כמובן נורא קשה לשמוע) הילד חושב לעצמו: אמא אמרה לי מה לעשות כשדוחפים אותי ולא הצלחתי לעשות את זה בפעם הראשונה! בפעם הבאה שיקרה לי אותו הדבר, זה מה שאני אעשה!… והפעם הבאה מגיעה מאד מהר. ומה קורה אם הילד לא מצליח לייצר את התגובה שאמא אמרה לו שהיא הנכונה לעשות? הדימוי העצמי והבטחון העצמי נפגעים כי עכשיו הוא לא הצליח לייצר את התגובה ("להחזיר לו!") אפילו שהוא כבר יודע ש "זה מה שצריך לעשות" (כי זה מה שאמא אמרה) אז אני כנראה חלש ולא מבין מה מסבירים לי, ואין לי כוחות להחזיר ואני לא שווה וכו' וכו' וכו' (וזה כמובן לא נכון).

 השורה התחתונה: אל תקבעו! תדברו על הדברים, תציעו רעיונות, תלמדו את הילדים על כל מיני דרכים לפתור מצבים ותשאלו אותם לדעתם, מה הם חושבים… תתפלאו לשמוע ולגלות כמה חכמים הם וכמה פעמים הם חושבים על רעיונות יצירתיים משלהם. 

אני מאמינה בלאמץ את הגישה לפיה "אנחנו רוצים ללמד את הילד שלנו לדוג ולא לתת לו דגים"…. 

כי אם אני אתן לו דגים, הוא אומנם ישבע מהר אבל הדגים יגמרו באיזשהו שלב (או יפוג תוקפם, או שלא יהיו טעימים יותר וכו') אבל אם אני מלמדת את הילד שלי לדוג, אז הוא כבר רכש מיומנות וכלי באמצעותו הוא יוכל לדאוג לעצמו בכל סיטואציה שתזדמן לו!

באהבה,