קשה היא הפרידה…על פרידה נכונה בגן

אני זוכרת הייטב את הימים בהם ליויתי את כל אחד מהבנים שלי לגן חדש. תמיד תהיתי לעצמי למי הפרידה קשה יותר, לי או להם? 
לכל אחד מהם הייתה דרכו שלו להתמודד עם המעברים והשינויים…לאחד היה יותר קשה, לשני יותר קל…כך או כך כל אח מהם נדרש, כמו כל ילד, להתמודד עם המעבר ועם הפרידה מאמא ואבא. זה לא תמיד עובר בקלות. 
הרבה פעמים, היום הראשון עובר מצוין בלי דרמות גדולות אבל אז מגיע היום השני, האסימון "יורד" ומבוקר רגוע יחסית (שבוא רוב ההורים נמצאים) אנחנו זוכים למחזה קורע לב שכולל המון בכי. 
הילדים בוכים בחוץ…ההורים בוכים מבפנים וצוות גן מאותגר וזה לא קל. לא קל ב כ ל ל . 

וכמו בכל שנה , גם השנה יש הרבה ילדים והורים שקשה עליהם הפרידה, תוסיפו על זה ימים ארוכים של קורונה ושהייה עם ההורים ויש מצב שהחזרה לגן תהיה מאתגרת.

אז רגע לפני החזרה לגן כתבתי כמה מילים שיכולות לעזור להרבה הורים שפונים אלי ומבקשים הדרכה לגבי התמודדות עם קושי הפרידה בבוקר בגן. 
קבלו מדריך לפרידה נכונה וטובה :) 


נוהל פרידה במילים פשוטות: רוטינה רוטינה רוטינה!!!עקבי עקבי עקבי!!! קצר קצר קצר! ומכיל :)

ועכשיו ההסבר:
נקודת המוצא היא שאף ילד לא רוצה להיפרד מאימא (לפעמים גם אנחנו בגילנו לא ממש בא לנו שהיא תלך :)) ובכל זאת צריך להיפרד…
אז איך עושים את זה?
קודם כל בונים נוהל בוקר קבוע ומתקשרים אותו לילד (בפעם הראשונה במילים ואז במעשים) , נוהל הבוקר והדרך לגן קבוע ולא משתנה,
לדוגמא : נקום, נצחצח שיניים, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר, ניכנס לאוטו / נלך ברגל יד ביד, ניכנס לגן , נתלה את התיק, נשים את המוצץ במגירה וכו'… אני אשחק איתך בפינה אחת שתבחר ואז אני אחבק אותך ואנשק אותך ואגיד לך שאני אוהב.ת ואני הולכ.ת לעבודה/ עניינים אחרים ואומר  מתי אני חוזר.ת (רצוי לתת הסבר מוחשי לגבי שעת הגעה של ההורה חזרה, לדוגמא: אחרי שתקום מהשינה, או אחרי ארוחת הצהריים כיוון שמושג השעון אצל ילדים קטנים לא ידוע או מבוסס) , וגם אם תבכה (וזה לגיטימי להביע את הקושי שלו בבכי – אנחנו לא יכולים לקחת לו /לה את הלגיטימציה לזה) אני אבין שזה לא קל ואחבק אותך חזק חזק ובכל זאת אלך.

ולכו!

אל תתמהמהו…אל תסתכלו אחורה.

פרידה ארוכה היא כמו נצח לילד, באמת!

אין שום דבר טוב ב"למרוח" את הפרידה  (להגיד שהולכים לא הולכים או ללכת אבל אז להציץ מהחלון) כי הילד מקבל מסר כפול ומבלבל לפיו הוא מאמין (מסיק מסקנה בטעות) שאם הוא יבכה מספיק חזק , יצרח מספיק חזק, יתלה את עצמו על זרוע הגננת או יתלוש לעצמו שערות (אני לא צוחקת) יצליח לו , אמא תישאר!
הוא יחשוב לעצמו שאם הוא יעשה את כל אלה "יש מצב שאמא תישאר עוד קצת" וברגע שאנחנו מושכים את הפרידה הוא מאמין שהוא בכיוון הנכון ואמא עוד רגע מתחרטת ולא הולכת (או אבא).

אז אם נראה את הדברים דרך עיניו, למה לו להפסיק את ההתנהגות??? למה לו לוותר ולהסתגל…עדיף להמשיך להילחם על הישארותה של אמא (כי דרך עיניו באמת יש סיכוי).
מעבר לכך,  שברגע שאנחנו נשארים בסביבה  (בגן) הילד כל כולו מרוכז רק באיך הוא משאיר אותנו איתו ולא פנוי רגשית בכלל לייצר קשר (מערכת יחסים) עם המטפלות והגננת, עם החברים או ללמוד את הסביבה החדשה. רק כשאנחנו זזים מזירת הגן , רק אז הוא פנוי ורק אז הוא לומד לתקשר מולן ולבטוח וכך גם נבנה לו הביטחון והוא פנוי כולו ללמידה, משחק וביסוס תחושת השייכות שלו בגן החדש.
 
כאמא אני יודעת שהפרידה היא קשה, להם וגם לנו אבל בדיוק כאן מגיעה במלוא הדרו התפקיד שלנו כהורה שמאמן את הילד לחיים ומעודד אותו ברגעים שקשה לו. אלו בדיוק הרגעים שבהם הילד שלנו גדל ממש מול העיניים שלנו.

אז בנחישות וברגישות, קצר וקולע! וזה יקח קצת זמן אבל עם המון סבלנות , אורך רוח והכלה של הקושי – הילדודס יסתגלו!

נ.ב. קחו אוויר, תכף חגים, יש מצב להסתגלות ארוכה…ס ב ל נ ו ת! הם ילמדו ויתרגלו. תהיה להם שנה נהדרת בגן!*

שיהיה בקלות :)