הבלוג להורים שרוצים להבין ילדים

והילד שלי הוא, אני.

בדרך כלל כאשר מדברים עם אנשים על חינוך ילדים , מיד הם נבהלים – מה? עכשיו אני צריך ללמוד שיטות חינוך מייגעות? נו באמת, אין לי זמן לקרוא ספר או לשתות כוס קפה בשקט אז את זה אני אלמד? אוטומטית חושבים שבשביל לחנך את הילד שלי אני צריך להיות מומחה לחינוך. 

זה ממש לא נכון ואני רוצה לתת לכם נקודה למחשבה ! 

בעבודה שלי  כמאמנת ומנחת הורים ובעיקר בעבודה הכי חשובה שלי, היותי אמא,  הבנתי דבר חשוב ומהותי והוא שעיקר החינוך תלוי דבר אחר בעצם – בעבודה העצמית של ההורים (אנחנו)  על החינוך של עצמם. 

בכל פעם שאנחנו מסתכלים על ההתנהגויות של הילדים שלנו ואנחנו חושבים לעצמנו " זו התנהגות שדורשת תיקון" "אני חייב לחנך אותו/ה" (לדוגמא התנהגות לא טובה, מעשים לא טובים וכו) – ברגע שאנחנו נתקלים בהתנהגות כזו ואנחנו מרגישים שהילד שלנו לא בסדר, זה צריך לעורר  אותנו לבחון קודם כל את עצמנו ולראות מה אנחנו יכולים לעשות אחרת שיסייע לילד שלנו לשנות את ההתנהגות שלו.

חינוך בעיני זו נתינה!!! 

הרעיון הוא שכל עניין שההורה רוצה לחנך בה את הילד שלו הוא למעשה צריך לתת לו אותה (דוגמא אישית, מסרים, ערכים, תכנים וכו')

עכשיו בואו נשאל את עצמנו? האם אדם יכול לתת משהו שאין לו? 

כלומר – אם לדוגמא, יש לי סל ויש בו תפוחים, אגסים ותמרים ואני רוצה לתת לבן שלי אבטיח, אני יכולה? אפילו אם אני ממש ממש רוצה… בכל ליבי ומאודי אני רוצה!!! אבל אני לא יכולה, כי אין לי מאיפה! יש לי רק ממה שיש לי לתת לו. אם אני רוצה לתת לו אבטיח אני צריכה לפעול, לעשות כל מיני מעשים ממשיים בעצמי כדי שיהיה לי אבטיח ואז אוכל לתת לו.

כך זה גם בהורות ובטח ובטח ביחסים, אם אני אדם סבלני אני יכולה לתת לילדי מידה של סבלנות, אם אני אדם שמח ואופטימי אני אלמד את ילדי אופטימיות ושמחה וכן הלאה ולהייפך.

אם אני אדם עצבני וחסר סבלנות אני אצטרך לעבוד על עצמי ועם עצמי על מה שאני כן רוצה שיהיה לי (סבלנות) ואז אוכל לתת את זה לילד שלי/ כי ילדים לומדים ממעשים ולא ממילים!!! (וזה לא יעזור כמה פעמים אני אגיד לילד שלי "קצת סבלנות מה ביקשתי?!?!?!" כשלי בעצמי אין את אותה הסבלנות) – הילדים מסתכלים עלינו כל הזמן ולומדים! הכל!!!

כהורים אנחנו נתקלים מדי יום בסיטואציות חוזרות ונשנות עם הילדים שלנו, הרבה הורים מגיעים להדרכת הורים ומבקשים עזרה "עם הילד" ואז מגלים שהרבה מהעבודה עוד בטרם ניגשים "לטפל" בילד היא עבודה של ההורה על עצמו. הציפייה שהילד יבין וישנה את ההתנהגות "כך סתם" מעצמו ואז יניע את "גלגל היחסים המשפחתי" למקום אחר, טוב יותר,  היא ציפייה גבוהה מדי (בטח כשמדובר בילדים צעירים בשנים) . 
אנחנו ההורים נדרשים ללמד את עצמנו ולחנך קודם כל את עצמנו כדי שיהיה לנו מה לתת לילדינו!

כאמא אני מבינה שחינוך של ילדיי הוא קודם כל חינוך עצמי שלי  ושלנו ההורים את עצמנו ואז יהיה לנו הרבה יותר קל עם הילדים שלנו! כי כשכבר יש לי בסל את מה שהייתי רוצה שיהיה לילד שלי אני כבר לא ממש צריכה להתאמץ להנחיל לו את זה , כשזה שלי (ההורה) אז כמעט אוטומטית זה הופך להיות נחלתו של הילד שלי.

אז אני יודעת שזה לא קל (אבל היי, אף אחד לא הבטיח לנו שהורות היא משימה קלה :)) , כל פעם שאתם מזהים קושי מול הילד, רגע לפני שאתם פונים ורצים "לתקן" אותו, לכו רגע אליכם, תעשו עבודה עליכם כדי שיהיה לכם סל מלא בערכים, מידות והתנהגויות כאלה שאתם רוצים שיהיו מנת חלקכם ומנת חלקם של ילדיכם בחיים, וכשהסל יהיה מלא בטוב בעיניכם זה מגביר את הסיכוי שהטוב הזה שבחרתם והתאמצתם שיהיה חלק מכם, יהיה גם חלק בלתי נפרד מהילדים שלכם!

באהבה,

עדי

 

קצת עלי

היי לכם, איזה כיף שבאתם, נעים הכיר!

שמי עדי הרפז. ב-12 השנים האחרונות אני מרצה להורים, מדריכה הורים,
כותבת ומתראיינת תחת כל עץ רענן על ילדים, הורים ומשפחה,
ואפילו יועצת לסטארטאפים בתחומי ההורות והחינוך.

הכל כדי להיות ”שגרירה של ילדים“ בעולמם של המבוגרים. למדתי הדרכת הורים במכון אדלר, ואני בעלת תואר שני M.A בייעוץ משפחתי. אבל המורים הכי טובים שלי הם אלפי ההורים וכל הילדים שפגשתי עד היום– ובמיוחד שלושת הילדים הפרטיים שלי.

נושאים נוספים שיעניינו אותך