ערב.. 2 הבנים שלי דוחפים אחד את השני (דחיפות של משחק, לא נעימות אבל לא נוראיות, חוץ מרעש של הצקות אחד לשני, אני עושה על עצמי עבודה להישאר עסוקה בענייני ולתת להם להיות אחים אחד לשני…ולעסוק בענייניהם) … ואז… עומר דוחף את יונתן (לי מהצד זה נראה בכוונה, אבל אני נותנת להם להמשיך ביניהם, התאמן על היחסים ביניהם ועושה עבודת מדיטציה על עצמי לא להתערב..וזה לא קל :) כי הווליום עולה) , הם ממשיכים, יונתן חוטף את הדחיפה, נופל. בוכה. ממש בוכה. רץ אלי, אני מחבקת, מנחמת, מציעה לו להישאר לידי אם לא נעים לו לשחק עם עומר, והוא, איזה לא נעים לא ואיזה נעליים :) , אני לא מצליחה לסיים את המשפט והוא כבר בריצה מהירה (ושמחה במיוחד) חזרה לזרועות אחיו…הילד שעד לפני שנייה בכה עכשיו צוחק מחוק גדול ומתלהב…לא עוברת דקה, שוב דחיפה, שוב נופל, שוב בכי, שוב רץ אלי… עומר צועק לכיוון שלו "אני מאד כועס עליך" ויונתן מסתכל עלי , מסתכל על אחיו ושוב בוחר לחזור אליו. רץ אליו ושניהם מתחבקים.
עכשיו עומר כבר מצחיק אותו…ממש מצחיק אותו… מודה שהם הצליחו לבלבל אותי ושמחה שהצלחתי להתאפק מלהתערב , נראה שבסוף מיד הם מצליחים להסתדר מצוין…
ליחסים בין אחים יש דינמיקה מעניינת וחשובה מאין כמוה לחיים ואני מציעה לראות אותם כמו גורים שמתאמנים על יחסים ביניהם.
יחסים בין אחים הם ה-בית ספר הכי חשוב ליחסים ואני כאמא עושה כל מה שביכולתי להפנות אותם זה אל זה ולא להיכנס ביניהם, לא כמגשרת ובטח שלא כשופטת, זה היחסים ש-ל-ה-ם. כשאנחנו באים כשופטים, אנחנו באים כאילו לעשות צדק אבל בפועל עושים הכל חוץ מצדק, כי היחסים ביניהם הם היחסים ביניהם ואני לא באמת יודעת מה היה לפני מה ומה יש או אין ביניהם (והעובדה היא שלמרות שאנחנו מתערבים הם תמיד חוזרים זה לזרועות זה…אנחנו מרחיקים והם מתקרבים – הם זקוקים לאימון הזה ועלינו החובה והזכות לאפשר אותו ובעיקר לא להפריע להם לבנות את הקשר המיוחד הזה.
בתוך הדינמיקה החשובה הזו אני כאמא מסמנת יחד איתם גבולות גזרה שברורות לכולנו, הם יודעים בדיוק מתי אמא מתערבת וגם כאשר אני מתערבת אני באה רק כמפרידת כוחות ולא כשופטת. בדרך כלל כשאנחנו ההורים באים להפריד בין הילדים כל אחד מהם מנסה להסביר לנו ושוטח בפנינו את כל הטיעונים ללמה הוא בסדר ואחיו או אחותו ממש לא, אז אני אומרת – "זה לא משנה אהובים, אני לא שופטת, זה ביניכם, אני רק לא מוכנה שיהיו כאן מכות/נשיכות/קללות" (או כל קו אדום אחר שאתם כהורים קובעים, אבל אם קבעתם חשוב שתהיו עקביים) . אני מפרידה עד לרגע שבו הילדים מסמנים שהם מוכנים לחזור זה אל זה ולשחק לפי הכללים…כי אני כאמא לגמרי בצד שלהם ובצד של היחסים ביניהם, כשהילדים מסמנים שהם מוכנים לחזור למגרש אני הראשונה להיות שם ולסמוך עליהם שהם יכולים להיות יחד מבלי לחצות את הגבול.
כשאני חושבת על יחסים בין אחים אני בעיקר אני נזכרת בילדות שלי עם האחים שלי , אני זוכרת איך רבנו…ואז התפייסנו…ואז רבנו שוב…התרחקנו לעיתים אבל תמיד רק כדי להתקרב שוב זה אל זה…והיום צמחנו כל אחד לחוד אבל תמיד תמיד שלושתינו גם יחד כי להיות אחים זה הדבר שמחבר אותך עם אדם אחר לכל החיים ואת זה אני רוצה שהילדים שלי ידעו ויזכרו לתמיד.
אז אולי במקום לדאוג כל כך מכך שהילדים שלנו לא יהיו חברים …ולחשוש ש"הנה הם שוב רבים וכמה זה לא טוב", כדאי שכהורים נחשוב כל הזמן איך אנחנו יכולים לצייד אותם במיומנויות שחשובות ליחסים בין אנשים, בטח ביחסים משמעותיים שהם יפגשו במהלך החיים שלהם, מיומנויות כמו: לדבר אחד עם השני, לחלוק, לדעת לריב ולדעת גם איך להתפייס זה עם זה ואיך למצוא דרכים יצירתיות למצוא פתרונות לעניינים שעולים מתוקף ההבדלים ביניהם.
תסמכו עליהם, הם יכולים!
שלכם באהבה
עדי